מהרגע הראשון שבו נחשפתי בכנס מקצועי להרצאה שהוצגו בה מספר ציורי משפחה כחיות, התרשמתי מהפוטנציאל העשיר שטמון בהם לפתיחת צוהר לעולמו הפנימי של המצייר.
מיד בתום הכנס פתחתי במסע חיפוש אחר מידע מקצועי מקיף בנושא, אך ללא הצלחה יתרה.
באותה תקופה פנתה אליי אימא מודאגת לגבי בנה בן התשע, וביקשה שאתרשם מציוריו כדי לראות איך אפשר לתמוך בו ולהפחית את התפרצויות התסכול והזעם שחווה. כמו בתהליכי הערכה וייעוץ אחרים, היא התבקשה לאסוף ציורים חופשיים של הילד מסיטואציות וזמנים שונים, ובהמשך הזמנתי אותו לבצע עוד מספר משימות ציור מובְנות הכלולות באופן סדיר בסוללת המשימות. היות שעוד נותרתי סקרנית ומלאת השראה מהכנס, ביקשתי מהילד לצייר בנוסף את משפחתו כחיות.
מהסתכלות עמוקה בשלל ציוריו ניתן היה להתרשם ממצבי הרוח המשתנים, מעולם רגשי מורכב וסוער, אך בחיפוש אחר מקורות הקושי בלטו באופן מיוחד הנתונים שעלו מתוך ציור משפחתו כחיות (ראו איור 1). מבין כל הציורים שנפרשו על השולחן שיקף הציור הספציפי הזה את הפרטים והדקויות החשובים ביותר שאיפשרו לי להבין את הדינמיקה המשפחתית המורכבת שברקע הסיטואציה.
איור 1
ילד בן 9
ניתן לראות בציור כי הילד, אח שני במשפחה עם שלושה ילדים, צייר את עצמו מחויך ורוכב על סוס, בסמוך אליו אחיו השועל, על ידו אחותו החתולה, לצידה אימו המצוירת כפרפר, ואחרון, ולאו דווקא חביב, מצויר האב כקיפוד.
ממבט ראשון ניתן לכאורה להתרשם כי בחירת הילד לצייר את עצמו כדמות הגדולה על הסוס משדרת עוצמה וכוח. אך לא כך הדבר כאשר אנחנו מביאים בחשבון שחרף הצורך הגובר בעצמאות של ילד בן תשע, ילד בגילו עדיין זקוק לתחושת נוכחות, שמירה על גבולות וביטחון פסיכולוגי מצד הוריו, אלא שדמויותיהם ממוקמות בציורו בריחוק רב ממנו ובפערי גודל משמעותיים.
נראה שהילד מדגיש בציור את משאלתו להשיג שליטה במשפחה. נוכחותו הכפולה בתמונה כרוכב על סוסו מאפשרת לו תצפית ופיקוח על המתרחש במשפחה ולהתקיים בה מתוך שתי עמדות. הישות האנושית האחראית צופה בחיוך מעושה אל כל המתבונן בציור, כלומר העולם החיצוני והשופט, ומזמינה אותו להיכנס לתוך "גן החיות האנושי" שבביתו. במקביל, עמדתו כסוס גדול מציגה אותו כחלק משמעותי של משפחת החיות. ככל הנראה זהו ילד הורי החווה את עצמו כ"אחר" במשפחתו. הוא עסוק בהחזקת המושכות של סוסו, וכך מרסן את סמל החיוּת, הטבעיות והספונטניות הילדיות שלו.
חיזוק לתחושת הבדידות של הילד המצייר אנו מקבלים גם מהתבוננות באופן שבו בחר לארגן את בני המשפחה במרחב, ולפיו כל בן משפחה ניצב על גבעה נפרדת, כשביניהם חוצצים עצים גבוהים. ארגון ממדר זה יכול לשקף תחושת חוסר לכידות במשפחה. לכך מצטרפת הבחירה הסימבולית של סוגי החיות. הפרפר המעופף המייצג את אימו, והקיפוד הקטן והדוקרני המייצג את אביו ומפנה את ראשו לכיוון ההפוך ממיקום המשפחה, רומזים על קשיי התקשורת ביניהם. חוסר התאמה זה מתבטא גם בהיעדר סמכות הורית מול הילדים. שני אחאיו, הבכור והצעירה, נחווים כחיות טרף עם זנב פאלי ארוך, בניגוד אליו, המתואר כחיית משק מבויתת.
אם נתמקד באיכויות הקו של החיות המצוירות, גם בעזרת זכוכית מגדלת, נוכל לראות כי את דמות עצמו כרוכב על הסוס ואת דמות האם צייר הילד בקווים מעוגלים ורכים, המשקפים את הזדהותו הרגשית איתה, ואילו ציורי האחאים מאופיינים בקווים ישרים ורוטטים. ציור האב, שצויר אחרון, נעשה בלחץ חזק, בקווים דוקרניים וזוויתיים, המשקפים את דמותו הסימבולית הנפחדת והמתגוננת ואת תחושות המתח וחוסר השקט שעולות בילד בזמן שהוא חושב על אביו ומייצגו על הדף.
מניתוח הנתונים ניתן היה להניח כי התפרצויות הזעם של הילד הן ביטוי לתסכולים מתמשכים ותקשורת לקויה שהוא חווה במשפחה שמובילים לנטילת אחריות שאינה כפי גילו. ההמלצה שניתנה בהקשר זה כללה הפניה של ההורים לטיפול זוגי והדרכת הורים על מנת ליצור דפוסי תקשורת יעילים, בהירים ומקרבים, וכן דפוסי התנהלות משפחתיים מקדמים.
בשיחה המסכמת אישרה האם את הקושי הרב של ההורים לתקשר באופן בונה ובכך ליצור מסגרת משפחתית מיטיבה עבור עצמם כזוג ועבור ילדיהם. נראה שהתפרצויות הזעם של הילד היוו קריאה לא מודעת לעזרה, וכשאיתרנו את מקור הקושי ניתן היה לשחרר את הילד באופן הדרגתי מתפקידו כ"מטופל המזוהה" המבטא את הקושי הרגשי של משפחתו.
מתוך ההתנסות העמוקה והמרתקת הזו, וההבנה כי משימת הציור טומנת בחובה פוטנציאל עמוק לסיוע לילדים ולמשפחות, גמלה בליבי החלטה להמשיך את הלימוד והמחקר של הכלי. מהרגע הראשון היה לי ברור את מי אני רוצה לצידי בדרך זו. פניתי לדפנה ילון, שהפכה לשותפה משמעותית ביותר לדרך. בזכות הסינרגיה בינינו הצלחנו להרחיק ולהעמיק במסע המרתק הזה.