מכירים את "לא נעים", ו"מה יגידו"?
שיערתי שכן
מסתבר שאנחנו בחברה טובה
ואנחנו לגמרי לא לבדרבים מאיתנולא רק מכירים,
אלא ממש קשורים,
קשורים כל-כך, עד כדי מחנק,
מאפשרים להם להתערב ולנהל לנו את החיים, ללא בושה.
האם עצרתם רגע לחשוב, למה אנחנו מאפשרים להם להשפיע עלינו?
וחמור מכך –
איזה מחירים אנחנו משלמים על זה?
אז מסתבר ששורש הבעיה, נו שוין, כמו הרבה דברים אחרים, טמון בחינוך.
האופן שבו הורינו ומבוגרים משמעותיים סביבנו, התייחסו אלינו בילדות, משפיע לא מעט על הדרך בה אנחנו מרגישים חופשיים לבטא את עצמנו, או לחילופין, מנסים בכל דרך לרצות את כל הסובבים אותנו ושוכחים, מי אנחנו באמת.
שוכחים את עצמנו עד כאב.
בדרך זו, אנשים רבים בוחרים לעצמם מסלול חיים שאינו קשור לרצונות האמיתיים שלהם.
בהמשך הדרך, קמים בוקר אחד מותשים ושואלים את עצמם, מדוע הם לא באמת מאושרים.
כשאנחנו מעודדים את הילדים שלנו ונותנים להם פרסים על כך שיהתנהגו באופן שאנחנו מצפים מהם, אנו למעשה מחנכים אותם לרצות אחרים.
אני לא אומרת שזה לא חשוב. חשוב מאוד לווסת התנהגויות וללמד ילדים איך מתנהגים בחברה.
יחד עם זאת, חשוב לא פחות לאפשר להם לבטא את קולם הייחודי והחד פעמי.
חשוב לאפשר להם לעשות את הדברים כפי שהם חושבים לנכון, גם אם זה לא בדיוק הדרך שהיינו בוחרים בעצמנו.
בכך, אנחנו מאפשרים להם לבטא את עצמם ויחודיותם כבר בגיל מוקדם.
בכך הם מתרגלים, הלכה למעשה, הקשבה להדרכה הפנימית שלהם.
הדרכה שקיימת בכולנו, אך רבים מאיתנו כבר לא יודעים לזהות אותה כשהיא מאותת לנו.
מי שכן זוכה לשמוע את ההדרכה הפנימית שלו, יודע מהם החיים בלב שלם.
החיים בלב שלם, מתחילים כשאנו מבינים שהצורך לרצות את האחרים סביבנו, לא באמת מוביל למקום מדוייק עבורנו,
החיים בלב שלם קורים כשאנו מבינים שאנחנו ממש בסדר, ככה כמו שאנחנו.
החיים בלב שלם כוללים עיסוק מקצועי שמרגיש לנו נכון עבורנו ומממש את תחושת הייעוד שלנו.
מכשול רציני בדרך לשם הוא הצורך לרצות את האחרים, או לעמוד בסטנדרטים חיצוניים, שלא באמת מתאימים לאישיות שלנו.
לפני כשבע שנים זכיתי להכיר את דנה.
כתב ידה הסגיר תכונות מגוונות: היא היתה פקחית, יצירתית, דינמית וטובת לב.
הוריה ומקורביה האמינו שכדי לשרוד ולהצליח בארצנו, היא צריכה שיהיה לה מקצוע רציני.
בהמלצתם, פנתה ללימודי הנדסה, תעשיה וניהול.
אלי היא הגיעה אחרי תסכול מתמשך בלימודים ובעבודה.
מבט ראשון בכתב ידה, הוביל אותי לשאלה המתבקשת: למה בחרת בלימודי הנדסה?
התשובה נפלטה במהירות – אבא לחץ…
דנה טובת הלב המהממת רק רצתה להיות בסדר ולעמוד בציפיות המופנות כלפיה,
בפועל, מצאה את עצמה שנים לומדת ועוסקת בתחום שכלל לא תואם את אישיותה וצרכיה.
בשיחה המסכמת, לאחר האבחון והיעוץ, היא פגשה את עצמה לראשונה, באופן אובייקטיבי.
תהליך ההתפכחות לא היה קל עבורה, אך ההשקעה השתלמה.
היא קיבלה מתנה גדולה מאוד לחיים –
היא קיבלה את עצמה.
מאז היא יצאה לדרך חדשה,
פתחה סטודיו לצילום אומנותי,
הפכה לאם
ובעיני, גם נראית יפה הרבה יותר.
אני חושבת שזה משום שהיא מחייכת,
מחייכת כמו שלא חייכה מעולם, בשעה שניסתה לעמוד בציפיות של אחרים.
🙂