הבטחתי לה שהסיפור שלה ייכתב מתוך כוונה שאנשים אחרים יוכלו להפיק ממנו תועלת…
היא הגיעה אליי לפני שנתיים ואמרה: "הרופאים קבעו לי תאריך פג תוקף ובאתי כדי לבדוק איך אוכל לנצל את הזמן שנשאר כך שיהיה לי טוב"…
צמרמורת עברה בגופי, מעין הזדהות עם פחד של בשורה שאף אחד לא רוצה לשמוע ובמקביל, תחושת גאווה ואחווה עם אישה אמיצה שעומדת נכוחה מול מותה המתקרב, שומרת היטב על האיזונים ומבקשת אפיק של אור שילווה אותה בדרכה האחרונה.
אומרים ש"המוות הוא שעון מעורר לחיים" ובמקרה הזה, אפשר היה להרגיש זאת באופן המוחשי ביותר, כאילו היה נוכח-נפקד כאן בחדר בינינו, סופר את הימים, השעות והדקות…
אך היא לא נבהלה ממנו, רק רצתה להספיק לנצל את הזמן שנותר לה בתבונה, ברגישות, בחיבור – לעצמה.
מאבחון עמוק של כתבי היד והציורים נשקפה אישה רבת כישורים ואיכויות אישיות מגוונות. במקביל, צל כבד העיב על כל אלה-
הייתי מתארת את זה במילה אחת: "חסימות"
בשתי מילים: "ביקורת עצמית"
במשפט שלם: הרצון התמידי הזה "להיות תמיד ב-ס-ד-ר", "לעשות את מה שצריך", לעמוד בציפיות, על פי העקרונות והערכים שהופנמו אצלה בתחילת הדרך, בתבניות החשיבה של מרתף התת מודע…
אך מסתבר שמחיר לא פשוט ליווה את הצורך הזה ועל מנת להצליח להתגייס בכל פעם מחדש אל "הנכון", "האחראי", "המקובל", היו שם חלקים שנדרשו להתכווץ, להתפשר ולוותר –
לוותר על הרצון האותנטי שלה.
לכל אורך הדרך חיפשה את שביל הזהב המקשר בין השניים אך הדרישה העצמית להיענות "ולהתייצב לדגל" היתה תמיד חזקה מכולם ולכך כאמור, היו מחירים אישיים כבדים. אולי כבר כבדים מדי?
הצגתי בפניה את הממצאים, הצבעתי על הפערים המתקיימים בין איכויות הקו העדינות, היצירתיות, לבין סימני הארגון, השוליים הלבנים הגדולים הסוגרים המאיימים שתחמו, כיווצו ועיכבו את התנועה הפנימית מלהתרווח על מרחב הנייר, כעדים לאותן תבניות החשיבה שעיכבו את הביטוי המלא במרחב החיים…
"תמיד הרגשתי שחייתי מתחת לבלטה" אמרה ו"היו לזה מחירים".
במבט נוסף בכתב היד, בלט פתאום ביתר שאת ארגונו הדחוס – בדומה לשוליה התוחמים של בלטה:
ברור שהיו לכך גם יתרונות ואיכויות שעיצבו את ערכיה ועקרונותיה, אך הגיע הזמן ויפה שעה אחת קודם, לפטר ללא שיחת שימוע את מחלקת הביקורת העצמית שפעלה אצלה שעות נוספות על מנת לאפשר לעצמה לשוב להתחבר פנימה ברכות ואהבה, לרצונותיה, לאיכויותיה המיוחדות, להביע אותם בחופשיות במרחב חייה ולהבין שזה ב-ס-ד-ר !
נכתב לזכרה של אישה אחת יקרה ולכבודם של מיליוני אנשים חיים…